מי שסובב אותי בשבוע האחרון מרגיש זאת היטב לצערי - אני לחוץ וטרוד כפי שלא הייתי כבר זמן רב. הכי גרוע זה שאת תוצאותיה של תחושה זו מרגישים אלה שאין להם שום קשר אליה.
נראה שבכל יום, או כמה פעמים בכל יום צץ לו איזה משבר או נושא בוער שדורש טיפול והתייחסות מיידיים, לוחץ ומלחיץ. נוסיף לזה עבודה שמצפה לקבל תמורה עבור המשכורת שהיא משלמת לי, ילדים שדורשים תשומת לב, בת זוג שגם כן חווה את התקופה הלא קלה הזו וקיבלנו תבשיל קודח ומבעבע.
זה לא שלפני הבנייה החיים היו תמיד נסיעה איטית ורגועה בין מרחבי דשא מוריקים - ממש לא, לצערי.
אבל, וזה אבל ענק, מרגע שהתחיל הפרוייקט ובקצבים שהוא מתקדם, מדובר כאן בליגה אחרת לגמרי. הצורך לקבל החלטות שלרובן המוחלט יש קשר מיידי לכסף ו/או איכות החיים בבית העתידי וכל זאת במהלכו של יום עם עבודה וכו' - זה לא פשוט.
כבר כתבתי כאן שכולם הזהירו מראש שזה קשה מאד וכו' - אבל כמה שלא תכין את עצמך, אתה אף פעם לא מוכן.
בראש רשימת גורמי הלחץ נמצאת תכנית הבניין עצמה שעברה לא מעט שינויים בשטח ותוך כדי, רבים מהם שינויים כבדי משקל כמו למשל יישור הגג הקמור, ויתור על חלונות לטובת קירות ועוד אי-התאמות רבות בין תכנון למציאות.
אני כל הזמן מודה לכל מי שצריך שיש לנו את אבי ובילאל שכבר הצילו לא מעט קטסטרופות פוטנציאליות. ובכל זאת, הרי אי אפשר למנוע הכל, ואז אתה שואל את עצמך "איפוא אני אפול" ומה תהיה חומרת הנזק? זה מזכיר לי שיר של יעקב גלעד ויהודה פוליקר שיש בו משפט מדהים שאומר "לא תמיד תיפול על ארבע אבל בטוח שתיפול". כל כך נכון.
ויש כמובן את הנושא הכספי ואת התוספת למשכנתא שמתמהמהת מכל מיני סיבות וכל יום איזה מקל חדש בגלגלים.
אז מה עושים?
אפשר כמובן להגיד שלא נותנים למצב להשפיע על מצב הרוח ולא לתת לזה להגיע אלי אבל זה באמת נראה לי מלאכותי מידי ולא ישים. אין מה לעשות, הפרוייקט הזה זה אנחנו ואנחנו זה הפרוייקט - זה לא קשר שניתן להפרדה.
ובכל זאת?
איך בכל זאת יוצרים את האיזון הכל הכרחי לשלוות נפש וגוף? לא יודע, עדיין מחפש לזה תשובה ופיתרון. ברגע שאמצא משהו אני מבטיח לעדכן.
Image source: Google
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה